"קשה ביותר הוא לצייר פניו של אדם,
שהם דבר נוזל ושוטף, שהם תמיד בתנועה,
דינמיים, ואי-אפשר לגבשם במחי-יד"
(ביאליק בשיחה עם מ' עובדיהו)[1]
על הקושי הבסיסי בציור דיוקן, שעליו הצביע ביאליק בדברי המוטו האמורים, ניתן להוסיף עוד קושי בכל הקשור לציור פניו של ביאליק עצמו: איך להמחיש במשיחות מכחול תעצומות נפש ועומק רוחני נדיר שאינם ניכרים דווקא בפניו "הפשוטים" (יש אומרים אף "המגושמים") של המשורר.
ברשימה שפורסמה ביום השלושים למות ביאליק כתב עליו אחד ממוקיריו: "מראהו של ביאליק לא היה אותו המראה המקובל של 'בחיר המוזות', שהבריות רגילים לתאר להם בדמיונם. לפנינו היה [...] ההפך ממראיהם הרציניים-הכבושים של משוררים שהכרת פניהם ענתה בם תיכף שהם משוטטים בעולמות אחרים, רחוקים".[2] על הפער שבין שיעור קומתו של המשורר לחזותו החיצונית הצביע באותה במה מוקיר נוסף של ביאליק: "המשורר הגדול היחידי אשר תחושתי האינסטינקטיבית לא השלימה עם מראה פניו, היה – חיים נחמן ביאליק [...] נדמה לי כי מראה פניו של ביאליק לא היה כאשר צריך היה להיות מראה הפנים של ביאליק המשורר [...] היה זה 'לא ביאליק'".[3]
גם ביאליק עצמו לא היה ככל הנראה שבע עונג ממראה פניו, כפי שמעידה רעייתו מאניה: "הוא רצה להיות מלובש כהלכה ולהיות יפה. סבור היה שאינו יפה ואינו מוצא חן. רצה שיאהבוהו כמו שהוא, ולא משום שהוא משורר. יש שהיה אומר, שפניו כפני קצב".[4]
אך לא הכול נחלו אכזבה במפגשם עם דמותו של ביאליק. כך, לדוגמה, מתאר הסופר נתן גורן כיצד נגלה לו המשורר לראשונה: "נפתחו פתאום דלתות החדר, כמו מרוח פרצים, ועל ספו, עמדה דמות אדם [...] בעל עיניים תכולות-ירקרקות, זוהרות ומחייכות [...] הדמות צרבה את עיני במכות-קודש".[5] כיוצא בזה מתאר המשורר דוד שמעוני את פניו של ביאליק: "איזה זוהר חגיגי שריחף עליהם העלה פתאום את השכיחות שבם להרמוניה מצודדת, את הנוחיות הנעימה הנסוכה עליהם ללבביות קורנת, שופעת אור וחום נפשי".[6]
בהתפעמות ניצב גם נח שטרן, בשירו "עם תמונות ביאליק", מול דיוקן של המשורר, מנסה לפענח את פניו המפיקים כאב, תשוקה, צחוק וטוב לב כאחד:
בְּפָנֶיךָ רֶשֶׁת קְמָטִים, כְּמַחֲנֵה עוֹפוֹת נִצִּים,
וְיָגוֹן עֲכוּר נִגַּר בַּחֲרִיצִים.
פָּנֶיךָ – קַעֲקַע יְצָרִים פְּרוּעִים
נִפְגְּשׁוּ כְּחַשְׁרוֹת סוּפָהּ וְהִבְרִיקוּ –
אֶרְאֶךָ נֶאְפַּד עָבֵי-צְחוֹק,
עֵינֶיךָ – קְרָטֶרִים שֶׁל צְחוֹק
(לֹא יָדַעְתִּי כִּי טוּב כֹּה רַב
יָכִילוּ פְּנֵי אִישׁ אֶחָד).[7]
על הפנים החידתיים של ביאליק, הפושטים הבעה ולובשים הבעה, העיר בין היתר הצייר חיים גליקסברג, שציין את הקושי הנובע מכך לצייר המבקש "למסור" את ביאליק ב"פורטרט אחד".[8] על כך השיב ביאליק: "כן פני מתחלפים, כי גם אני מתחלף כל רגע [...] פני כלבנה בין העננים – נסתרת ונגלית. מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני".[9]
ביאליק ידע להתייחס בהומור גם לתמונות שלא עשו דווקא חסד עם פניו. כך, לדוגמה, העיר ביאליק על אחד התצלומים שנשלחו אליו: "פרצופי שלי בעוונותי הרבים, מראהו 'מיתה משונה'. מה לעשות. כפי הנראה כן הוא מראה פני באמת, ומכונת צילומך עשתה את שליחותה באמונה. המקום ירחם".[10] בנימה היתולית כתב ביאליק על פרצופו גם בהקדשה מחורזת שהתלוותה לתצלום שהעניק לידידו זלמן רוזנטל: "אל תראני כה אכזרי / כך עשני צורי / אל תסתכל בפרצופי / אלא בי גופי".[11]
יחד עם זאת כנראה לא רווה ביאליק נחת משפע ציורי הדיוקן שלו, ומחלק מהם אף סלד. יש שטען כי צויר כשפניו זועפים, בה בשעה שהסלחנות היא מידתו; יש שטען כי צויר "בקלות" משום ש"כנראה הצייר עצמו קל"; ויש שטען שהצייר כאילו גיהץ אותו "בעשרה מגהצים" למרות שנאתו הטבעית "למסורק ולמגוהץ".[12]
במיוחד גילה ביאליק מורת רוח מדיוקן שלו שצויר בידי מקס ליברמן ואשר נקבע בפתח מהדורת יובל החמישים של כל כתביו שיצאה בברלין בשנת 1923. מו"ל המהדורה המפוארת, אשר ידע להעריך את יוקרתו של ליברמן – ששימש פרופסור ונשיא האקדמיה הפרוסית לאמנות – ואת משקלו השיווקי, טען "שגם אם ירקוק ליברמן רקיקה ויחתום את שמו – אתננו".[13] לדברי ביאליק נמנה ליברמן עם הציירים שבעת שישב לפניהם כמודל "מתאוננים היו על התמורות והשינויים הרבים" שבקלסתר פניו, "וכמעט נואשו לתפוס ארשת קבועה אחת".[14] כן העיד ביאליק על המאמץ הרב שהשקיע ליברמן במלאכת התקנת דיוקנו, שבמהלכה אף "זרק שתי פלאטות".[15]
על הקושי שחווה ליברמן אף בציור דיוקנו שלו עצמו יכולים להעיד דברי תלמידו הצייר הרמן שטרוק המספר על מורו: "פעם אחת באתי אליו בשעה שעבד מעומד מול המראה וצייר את תמונת עצמו. הוא קילל קללות נמרצות, בהביעו דעה, כי קשה לצייר את ראשו. כאשר ערערתי עליו ואמרתי כי לפי דעתי ראשו טיפוסי מאוד ולפיכך קל לציירו, ענני: 'יודע אתה, כי המביט עלי מן החוץ חושב כי אפשר לצייר אותי בקלות כזו שאדם משתין בשלג, אבל אין הדבר קל כל כך'".[16]
מכל מקום, הקשיים לצייר את דיוקנו של ביאליק לא עוררו בדרך כלל רתיעה בקרב ציירים; דומה שנהפוך הוא. לצייר דיוקן של המשורר הלאומי נתפס כאתגר וכמשאלת לב. כך לדוגמה, התאווה גם הצייר פרופ' ליאוניד פסטרנק (אביו של הסופר הידוע), שהרבה לצייר את טולסטוי ואף אייר חלק מכתביו, להעמיד דיוקן של ביאליק מפרי מכחולו בראש מהדורת היובל הנזכרת של המשורר ונעלב קשות מכך שמשאלתו לא נתמלאה: "מה פתאום ליברמן כשיש פסטרנק", הריהו תוהה במכתבו אל ביאליק ומוסיף: "בכנות רציתי שיהיה לך דיוקן טוב שתוכל לעבור דרכו אל הצאצאים, שהרי אני יודע כי ליברמן אינו מסוגל".[17]
עם מציירי דיוקנו של ביאליק נמנו רבים,[18] עד שלא אחת התקשה ביאליק לזכור מי צייר אותו ואימתי. כך לדוגמה, במכתב מ-4.5.1930 מודה ביאליק לאגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בוורשה על שקיימו בפורטרט שלו שצייר פליקס פרידמן "מצוות תלייה" במועדונם, אך תוהה "מתי ראה פרידמן את פרצופי" ומוסיף: "כמדומה שמעולם לא זכיתי לשבת לפני הצייר ההוא ומעולם לא עשה בי מעשה".[19] באותה שעה שכח ביאליק כי צויר בידי פרידמן בנווה מרפא סמוך לפריז, ואף שיבח לאחר זמן את הצייר על פרי מכחולו במכתב ששיגר אליו ב-28.8.1928.[20]
ראוי עם זאת לציין שראובן רובין ומרק שגאל לא נמנו משום מה עם האמנים שציירו דיוקן של המשורר – על אף קשרי הידידות שלהם עם ביאליק, שהעריך את מפעלם האמנותי ואף ביטא זאת בין היתר ברשימתו "הצייר ראובן".[21]בשיחה עמי העלתה כרמלה רובין (כלת הצייר) את ההשערה, שיראת הכבוד העמוקה שרחש ראובן כלפי המשורר הלאומי, בצירוף החשש פן לא יעלה בידו להוציא את פניו "הסתמיים" של ידידו מידי פשוטם – הם שאולי הרתיעו אותו מלצייר את דיוקנו של ביאליק. שגאל, לפי מה שמסר גליקסברג בשם המשורר, החל אמנם לצייר את דיוקנו של ביאליק, אך נטש לאחר זמן בכעס את מלאכתו ולא השלימה, משום שבעצם תהליך עיצוב דיוקנו בידי הצייר גילח ביאליק לפתע את שפמו.[22] דיוקנו של ביאליק שימש אתגר גם לפַסלים, ובין האמנים שניסו את כוחם בפיסול דמותו עוד בחייו ניתן למנות את: חנה אורלוב, מרים ברלין, זאב בן-צבי, מאיר גור-אריה ונחום גוטמן שהרבה גם לציירו. אף בימינו ממשיך ביאליק "לדגדג" את אצבעות הפסלים, וכך לדוגמה, הציג יגאל תומרקין בשנת 1999 את תערוכת הפסלים הצבעוניים שלו "24 ימים עם ביאליק", שכללה עשרות פרוטומות עשויות גבס בדמותו של המשורר, שמוקמו בחללים השונים של בית-ביאליק. בדברי לוואי לתערוכתו כתב האמן בין היתר: "ביאליק פנים לו. לא של אריה בעל גוף. הוא מזכיר בעל-בית פולני בגופייה מחוררת, כרס ופנטופלים [...] אינני רוצה להציע את 40 הפרצופים של המשורר הלאומי ולא את אגדת שלושה וארבעה, אלא לדגדג מעט פרה קדושה עם מסכת יופי של בוקר, אזכורים ביוגרפיים כזית, ומכחול וגיר מטיילים על גוף פניו". שבע שנים לאחר מכן הציב האמן יאשה שפירא בכיכר רמב"ם שברמת-גן פסל מרשים של ביאליק (בגובה 265 ס"מ), אשר על פניו חולפים מידי יום מאות ואלפי אנשים, בתוכם ילדים רבים המתוודעים כאן לראשונה אל המשורר, ובתוך כך מנסים להחליף איתו מילים, להושיט לו יד, ואף למשש אותו...
בדברים שכתב על דיוקנו של ביאליק הטעים יעקב פיכמן שאיש מקרב האמנים הרבים "לא הצליח לתת לנו את דמות דיוקנו – דמות אשר נכיר בה את ביאליק כולו. כל אחד תופס בו משהו אבל העיקר אינו מתגלה. דמות זו דווקא משום שהיא פשוטה מבחוץ – שומרת על מהותה מבפנים ואינה נתפסת על נקלה. דומה שכדי להכיר את ביאליק על פי תמונותיו צריך לראות את כולן, ואולי גם אז יראו רק קטעי דמות, גילויים בודדים ולא קלסתר פנים אחד שלם, ודאי".[23] אך כלום ניתן לצפות לציור דיוקן אחד שיבטא באורח נאמן את ביאליק "השלם"? דומה שפיכמן עצמו לא האמין באפשרות זו, ולא רק משום שהאמן רואה תמיד "רק צד אחד" של ביאליק, אלא משום שהמשורר עצמו אינו מראה אלא צד אחד "כשם שהוא מראה גם ביצירה תמיד כל צד לחוד".[24]
זאת ועוד, יש לזכור שלצד גילוי לב, פתיחות וחברות שציינו את אישיותו של ביאליק – היו ממידותיו גם צניעות, מופנמות והסתגרות. לפני עובדיהו מתוודה המשורר במילים: "טבוע בקרבי רגש עמוק של בושה בפני כל עירום – בין עירום הגוף ובין עירום הנפש";[25] וליוסף קלוזנר כותב ביאליק באיגרתו האוטוביוגרפית משנת 1903: "עד כאן מן 'הנגלות' שבתולדותי ו'הנסתרות' הרי הן מכבשונו של הלב ואין משיחין בהן".[26] לפיכך גם בשעה שיושב ביאליק לפני מצייריו כמודל וחושף בפניהם צדדים מפניו – לא בטוח שאין מדובר כאן במעין "העמדת פנים" מבוימת, אשר על פיה התאווה המשורר להצטייר; ומכאן האתגר הגדול של הצייר: להמחיש במכחולו את רובדי הנפש הסוערים החבויים מעבר למסכת הפנים של המשורר הלאומי.
התבוננות בדיוקנאות של ביאליק עוררה בקרב רבים (בתוכם פיכמן ועובדיהו) אסוציאציות מגוונות לשירים שונים מיצירתו של המשורר. על דרך זו מזכירים לי ציוריו של יגאל ורדי[27] יותר מכל – את מסתו הפילוסופית של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון", המדגישה עד כמה מוגבלת הלשון ביכולת שלה לבטא דברים באורח נאמן: "על מה יש לתמוה? על אותו רגש הביטחון ועל אותה קורת-רוח שמלווים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המודעת על מי מנוחות ועל גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו, ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום".[28]
וכמעשהו של המשורר – אשר המילים מפרפרות תחת ידו, "כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפיתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה" – כן מעשהו של ורדי בציוריו: משרבט ומוחק, רושם ומטשטש, מוסיף צבע וגורע, מגלה פנים ומליט אותם. ובתוך כל זאת עולה דיוקנו רב-הפנים של איש הפסגות והתהומות כאחד: ביאליק ההוגה וביאליק ההוזה, ביאליק הדרוך וביאליק הכבוי, ביאליק הנחוש וביאליק החצוי, מפויס ונרעש, צונן וחם, בעל שכל ובעל יצר, שמימי וחייתי – והכול בערבוביה המצטרפת באורח פלא למסכת צבעונית אחת, המעניקה לצופה את ביאליק שאותו לא ידע.
[1]מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק, מסדה, תל אביב תש"ה, עמ' סג.
[2]ח"י קצנלסון, "ארבעה ימים עם ביאליק", העולם, 2.8.1934, עמ' 495.
[3]ליאו קניג, "מראה ביאליק", שם, עמ' 491.
[4]מאניה ביאליק, פרקי זכרונות, דביר, תל אביב [תשכ"ג], עמ'21.
[5]נתן גורן, פרקי ביאליק, טברסקי, תל אביב תש"ט, עמ' 12.
[6]דוד שמעוני, "קווים", מאזניים, תמוז-אב תרצ"ד, עמ' 461.
[7]נח שטרן, אגרוף גורלו המר, עמדה/ביתן, תל אביב 2001, עמ' 33.
[8]חיים גליקסברג, ביאליק יום-יום, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תש"ה, עמ' 58.
[9]שם, עמ' 58.
[10]ח"נ ביאליק,איגרות ח"נ ביאליק, ג, בעריכת פישל לחובר, דביר, תל אביב תרצ"ח, עמ' רלג.
[11]ח"נ ביאליק– שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה, מהדורה מדעית בעריכת דן מירון וחבר עורכי משנה, מכון כץ, אוניברסיטת תל אביב ודביר, 2000, עמ' 649.
[12]גליקסברג, ביאליק יום-יום, עמ' 47.
[13]שם, עמ' 45.
[14]עובדיהו, מפי ביאליק, עמ' קכג.
[15]גליקסברג, ביאליק יום-יום, עמ' 45.
[16]הרמן שטרוק, "זיכרונות על מקס ליברמן", מאזנים, ג, תרצ"ה, עמ' 657.
[17]"ידידי היקר! נו?! – י"א מכתבי ליאוניד פסטרנק לביאליק", נקודתיים, גיליון 4-3, 2001, עמ' עב.
[18]מקצת מדיוקנאות אלה, ובכללם של פסטרנק, ליברמן ושטרוק נדפסו בקטלוג פני המשורר, תערוכת ציורים, בית ראובן, 1992.
[19]איגרות ביאליק, ה, עמ' סט.
[20]בדרך, י"ז בחשוון תרצ"ה.
[21]ביאליק, "הצייר ראובן", הארץ, 18.2.1927.
[22]גליקסברג, ביאליק יום-יום, עמ' 36.
[23]יעקב פיכמן, שירת ביאליק, מוסד ביאליק, ירושלים תשי"ג, עמ' ד.
[24]שם, עמ' ה.
[25]עובדיהו, מפי ביאליק, עמ' קמז.
[26]איגרות ביאליק, א, עמ' קעב.
[27]לרגל יום הולדתו ה-130 של המשורר הלאומי הציג יגאל ורדי בבית-ביאליק את תערוכתו ביאליק – דיוקן נפש (מבחר פורטרטים), ודברַי אלה שימשו כמסת-מבוא לקטלוג.
[28]כל כתבי ביאליק, דביר, תל אביב תשכ"ח, עמ' רב.
הכותב: שמואל אבנרי.