top of page

מאמרים יגאל ורדי

ורדי מציג סוג של ציור המשקף את המציאות כמִחבר חדש והומוגני, שיש ביכולתו להכיל סגנונות ציור מן הקלאסיקה ועד לימינו. בתיקי הציור שלו מצויים למעלה מאלף יצירות ועוד מאות רישומים

ורדי על ריאליזם התהוותי - מאת: ד"ר דיויד גרייבס

"התהוותו של הציור חושפת לפנינו סטרוקטורות יסוד המהוות סכֶמות ראייה וייצוג של המציאות באופן הדרגתי, והן מהוות מצעד לעבר הריאליזם".

יגאל ורדי, מימזיס: הפסיכולוגיה של הציור המודרני


בספרו המוזכר לעיל, יגאל ורדי מקדם טענה מרתקת על אודות טבעם של סגנונות אמנותיים. הטענה מורכבת משתי טענות פשוטות יותר, שהחיבור ביניהן נוגע לעצם העניין המטריד את ורדי, שאותו הוא מכנה: "ריאליזם התהוותי". הרכיב הראשון הוא הטענה שסגנונות אמנותיים הם השתקפויות של תמונות עולם. אם אדם חפץ להבין תרבות מסוימת, עליו לבחון את אמנותהּ. הרכיב השני הוא הטענה שסגנונות אמנותיים משתתפים בעצם כינונה של תמונת עולם, הם בחזקת "אופנים של עשיית עולם", אם להשתמש במונחו של נלסון גודמן המנוח. שני הרכיבים אינם חדשים לנו. החידוש המוצע על ידי ורדי הוא ברעיון של חיבור הטענות, כך שמתקבלת טענה מוזרה במידת מה, ולפיה סגנונות אמנותיים משקפים ומכוננים תמונת עולם בעת ובעונה אחת. ממבט ראשון, הרעיון נראה מוזר, שכן בנייה ושיקוף נתפסים כיושבים משני צידיו של מתרס, כעניין של "לפני ואחרי", מקור והעתק.


ברוח הגישה הקאנטיאנית, ורדי יוצא מהנחה שאחד הסממנים המגדירים את תמונת העולם המודרנית של המערב הוא המודעות המטרידה ביחס לאזלת ידנו לתפוס את טבעה האמיתי של המציאות, של איזשהו "דבר כשלעצמו". בעבור ורדי, כמו בעבור קאנט ורבים אחרים, העולם שאנו רואים הוא בדיוק זה: העולם שאנו רואים. בכל הרמות של ההוויה האנושית – האישית, החברתית והתרבותית – אנו מקדמים הבניות היפותטיות על אודות העולם כפי שהוא באמת, ובוחנים אותן כנגד המציאות. (לעיתים קרובות מדי אנו מקדמים הבניות היפותטיות על אודות העולם כפי שהיינו רוצים שיהיה, ונמנעים מלבחון אותן כנגד המציאות. אך זוהי אופרה אחרת...). כדבריו של ארנסט גומבריך, האמנות מתקדמת דרך סדרה של סכֶמות ותיקונים, עשייה והתאמה. ורדי מסכים עם גומבריך שמבחינה היסטורית, האמנות תפקדה כך תמיד.


ואולם היחס בין האמנות לבין המציאות, נושא לדיון מתמשך מאפלטון ועד ימינו, נשאר עלום. עם זאת, כאשר אנו עוקבים אחר הלוגיקה של התזה המוצעת על ידי ורדי, היחס בין האמנות לבין תמונת עולם מתחיל להתבהר במידה ניכרת. במינוח המקצועי המדויק, היחס בין האמנות לבין תמונת עולם הוא יחס של אינפלקציה. ככלל, שני אלמנטים מצויים ביחס אינפלקטיבי ביניהם, כאשר הראשון משתתף בהגדרה של השני ובה בעת הוא מוגדר על ידו. כלומר, סגנון אמנותי מסוים הוא אכן השתקפות של תמונת העולם שבה הסגנון מתקיים ומשגשג, ועם זאת אותו סגנון משתתף ביצירת תמונת העולם ובפיתוחה. בשובנו לגומבריך, סגנון אמנותי של תקופה הוא בחזקת סכֶמה אשר עוברת סדרה של תיקונים בעקבות התאמת הסכֶמה למציאות הנתפסת. ואולם הסכֶמה הסגנונית מתוקנת ביחס למציאות נתפסת, מציאות שהיא בעצמה מעוצבת על פי הרוח התרבותית של הזמנים. הסכֶמה הסגנונית בעצמה היא רכיב מכונן של "רוח הזמנים", הווי אומר של תמונת העולם אשר כנגדה הסגנון מתוקן. כך, הסכֶמה האמנותית גם מַבנה וגם משקפת את תמונת העולם שלה. למשל, החזון המושכל כקוביסטי, של אנליזה גיאומטרית וסינתזה רבת פרספקטיבות, נפרש על פני מפת ההתפתחויות המרתקות של המאה החדשה, הרוחשת בפריצות דרך טכנולוגיות ובמודעות הולכת וגוברת לפלורליזם תרבותי. עם זאת, אותה ראייה קרירה ומיוחדת, של עולם מרובה פנים כצלעות אבן החן, לא היתה אפשרית כלל אילולא הקוביסטים, שחשפו אותה לפנינו.


אם כן, תמונות עולם אינן תמונות סטטיות ואובייקטיביות לגמרי. תמונת עולם היא דינמית, במצב מתמיד של תנודה בין מקרים שבהם התמונה קובעת את אשר יתרחש בעולמם של בני האדם שהתמונה היא נר לרגליהם, לבין מקרים שבהם התמונה נקבעת על ידי אותם בני אדם. בניסוחו של ורדי, תמונת עולם היא פורמטיבית, התהוותית. הוא טוען שתמונת עולם מתהווה על פי עקרונות התפתחותיים מסוימים, הדומים במהותם לעקרונות פסיכולוגיים של התפתחות הפרספציה. העין, בהיותה תרה אחר סטרוקטורות ניתנות להבנה, נעה במסלול המטוטלת בין כאוס לסדר, בין חיפוש אקראי אחר נקודות מוקד מזדמנות לבין הבנָיָה מכֻוונת של דפוסים מסודרים. בהתאם, ורדי מבחין באנלוגיה אפשרית לסגנונות אמנותיים, כאשר סגנונות מסוימים תרים ותמהים, כדוגמת "האימפרוביזציות" של קנדינסקי וציורי הקיר של פולוק, ואילו סגנונות אחרים מעצבים ומגדירים, כדוגמת הניאו-קלסיציזם של דוד והקוביזם האנליטי נוסח בראק. כך, אומר ורדי, כפי שהעין מתמודדת עם הדיאלקטיקה הפנימית שלה, של שיטוט ומסגור, כך היד מתמודדת עם דיאלקטיקה מקבילה של שרבוט וקיבוע, כך גם סגנונות אמנותיים מתמודדים עם הדיאלקטיקה הפנימית שלהם, בין אם הם מחפשים אחר המציאות ובין אם הם שותפים פעילים בהגדרת אותה מציאות.


ריאליזם באמנות הוא תהליך דיאלקטי במהותו. בדומה לתמה של וֶלפלין, ופיה האמנות נעה בין הברוקי לקלאסי, ורדי טוען שסגנונות אמנותיים מורכבים מאלמנטים של חיפוש אקראי אחר המציאות ומאלמנטים של סידור מכֻוון של המציאות במידות משתנות. ואולם משעה שאנו מודעים לפרספקטיבה היסטורית זו, ורדי מציע לנכס את ההיסטוריה ולהשתמש בה. הרעיון הוא לנסח את עקרונותיו הבסיסיים של סגנון חדש של ריאליזם אמנותי, הקרוי "ריאליזם התהוותי". כל ציור הוא מעין "מינִי-היסטוריה" של האמנות, באשר הציור מתקדם דרך סדרה של מהלכים דיאלקטיים המורכבים מסגנונות אמנותיים שונים. באורח טיפוסי, ציור של ורדי עשוי להתחיל משלב של קביעת מערך קומפוזיציונלי בסיסי במכתמי צבע גדולים יחסית, באורח דמוי גיאומטרי נוסח סזאן. על גבי בסיס זה יופיע קו משוטט המחפש נקודות עניין מזדמנות על פי מישור, וכל זאת, כמובן, על פי נושא הציור: נוף, ראש, דומם. אחר כך, משיכות מכחול אימפרסיוניסטיות של צבע טהור יחסית יתחילו לעבד גופים מסוימים, ובכך ליחס אותם למעין ריאליזם אופטי בעל אופי מדעי במידת מה, המזכיר את מונֶה. לבסוף, מסגרות ומישורים קובו-פוטוריסטיים מפלחים את השכבה העליונה של הציור, ומתמודדים עם קו עיפרון משרבט מתוך הכתיבה האוטומטית של הסוריאליסטים. התוצאה היא תמונה של מציאות דינמית ופועמת, אשר "נעצרה" אי שם בתהליך התהוותה. לעיתים, תחושת הסדר היא הדומיננטית, ולעיתים הכאוס משתלט. בציורים מסוימים השניים משלימים זה את זה, ובאחרים הם פשוט מתנצחים. אחד האספקטים המרתקים ביותר ברעיון זה של ורדי הוא שלעולם לא ברור מה צריכים להיות יחסי הכוחות בכל ציור נתון. ורדי, מצידו, עושה מאמצים ניכרים שלא לענות על שאלו זו, באשר הוא מסרב להתנחם בקומפוזיציה מובנית היטב או באלתור מוצלח במיוחד. בעבור ורדי, ריאליזם אמנותי הוא גם כאוס וגם סדר, גם שיקוף וגם הבנָיָה, גם מוגדר וגם מגדיר. גישה זו מבטיחה הרפתקה אמנותית ממדרגה ראשונה.


הכותב: ד"ר דיויד גרייבס, 2001.

19 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

יגאל ורדי - מאת פרופ' רן שחורי

חיי שחקן חולפים על הבמה ועוברים מן העולם ברדת המסך. בחלוף הזמן, גם הזיכרונות, התמונות וקטעי העיתונות מתפוגגים. הציור , לעומתם, הוא מוסד של נצח. נצח הנגזר מקיומו של החומר, מעמידותם של הצבעים ומעצם עובד

יגאל ורדי - מאת אורית לוטרינגר

יגאל ורדי הוא צייר וירטואוז מרתק. ורדי מציג סוג של ציור המשקף את המציאות כמִחבר חדש והומוגני, שיש ביכולתו להכיל סגנונות ציור מן הקלאסיקה ועד לימינו. בתיקי הציור שלו מצויים למעלה מאלף יצירות ועוד מאות

bottom of page