בתערוכה זאת אני מציג סדרת ציורים המתבססים על ציורים ממגוון תקופות וסגנונות בתולדות האמנות. היצירות המונומנטאליות של גדולי האמנים מוצגות מבעד לסגנון האישי שגיבשתי ושאותו אני מכנה הציור הטופולוגי. תולדות הציור מייצגות סגנונות שונים שהתגבשו במהלך הזמן בהיסטוריה. הסגנונות האלה עוברים בתערוכה מבעד לפריזמה סגנונית אחת, הסגנון הטופולוגי, ומבחנה ציורית הם מיוצגים מנקודות מבט טופולוגית. התוצאה היא וריאציות טופולוגיות על תולדות האמנות.
זה שנים רבות אני חוקר את הציור הטופולוגי, הן בפרקטיקה הציורית והן באמצעות פולמוס אינטלקטואלי מקיף, שבא לידי ביטוי בשלושה ספרים שכתבתי בתחום האמנות: מימזיס: הפסיכולוגיה של הציור המודרני, 1996 ; סקיצה: הוראת הציור, חניכת האמן, 2005; ויווה פיקאסו: פרשנות אסתטית ליצירתו, 2006. (שלושת הספרים יצאו לאור בהוצאת "ידיעות ספרים").
מבחינתי, המפגש עם יצירותיהם של גדולי הציור משול למפגש עם מציאות קונקרטית. אני מתעלם במודע מזמן התהוותו של הציור ומן ההקשרים התוכניים שלו. כמו כן, אינני מביא בחשבון את המבנה הסגנוני של יצירות המפות בתולדות האמנות. המפגש שלי עם יצירות המופת הללו מבוסס אך ורק על מגע ישיר, חושי, סנסואלי, הטעון בריגוש מעצם ההתבוננות ביצירות מופת שכאלה.
אני פועל ברוח גישתו של חוקר האמנות היינריך ולפלין, שחקר את תולדות האמנות כמי שחוקר "היסטוריה ללא שמות". כלומר, היסטוריה לא בהקשר של זמן ומקום אלא רק בהקשר של המורפולוגיה הסגנונית שהציור מייצג. כל יצירת מופת בתולדות האמנות מגלמת בבבואה של המציאות מבעד לסגנונה הייחודי, ואני מייצג את יצירות המופת האלו על בסיס מכנה משותף אחד, מבעד למשקפיים הסגנוניות שלי, דהיינו הציור הטופולוגי.
הסגנון הטופולוגי מציג את המציאות מבעד לשלוש נקודות מבט:
א. העין הטבעית (או כפי שנוטים לכנותה העין התמימה) קולטת את התופעות של המציאות באופן אמפירי. העין הטבעית מייצגת את העולם על בסיס הסגנון האימפרסיוניסטי המופשט, כלומר: שדות דינאמיים של משיכות מכחול המייצגות מרקם קומפלמנטרי של צבעים, כפי שהביאו זאת בהדרגה האימפרסיוניסטים, סרה, סינאק, ון גוך ובוצ'וני- ממשיכות מכחול חופשיות של רסיסי כתמים, עד פוינטיליזם של נקודות קוונטיות של כתמי צבע, עד קווקווים ישרים ועגלוליים במשולב ועד שדות כוח דינמים של אור וצבע. העין הטבעית מסתכלת ומייצגת את המציאות הפלויאידית, המצויה בתנועה, בזרימה הרקליטית בעיוות צורני אמורפי.
ב. העין החושבת מייצגת את המציאות הנסתרת מאחורי עולם התופעות שהמתבונן בו משער שהוא מורכב ממבנים גיאומטריים. המציאות נבנית על גבי פיגום ארגיטקטוני סמוי במן העין הטבעית. סזאת נטה לחשוב שאותה מציאות נסתרת בנוייה ממבנים יסודיים שצורתם חרוט, כדור וקובייה.
המבנים הגיאומטריים האלה נחשפו עו ביצירתו של סזאן, המשיכו להיות מיוצגים בקוביזם האנליטי ובקונסטרוקטיביזם כמקצעים של המציאות, ולבסוף הוצגו באחדות הגיאומטרית הטוטלית של מונדריאן ומלביץ'.
העין הטבעית והעין החושבת יחדיו מייצגות את שני הצדדים ההכרחיים של אותו מטבע. העין האחת אינה יכולה להתקיים ללא רעותה. עולם התופעות מייצג את החלקים בתנועתם באמורפית, היוצרים את מרקם השלם; ואילו השלם הגיאומטרי מקנה לתופעות את ארגונן במרחב. שתיהן יחדיו- העין הטבעית והעין החושבת – יוצרות במפגש ההכרחי בינהן את הסינתזה של העין השלישית: העין הרואה.
ג. העין הרואה בונה את המציאות האמצעות הפרקטינקה, הווי אומר: החלטה וביצוע. הצייר אינו מסתפק רק בהתבוננות התופעות ובראיית המציאות הגיאומטרית אלא הוא גם מחליט ומבצע: בעזרת היד והמכחול הוא מצייר את המציאות על מצע הבד הלבן. העין הרואה רואה את אשר היא במצעת, הלכה למעשה. לראות מציאות משמע להימצא במפגש בין העין הטבעית לבין העין החושבת. הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו פונטי כינה את המפגש הזה: "הבלתי נראה שבנראה" וטען שסזאן הוא הצייר המובהק הכלוא בצומת האמביוולנטיות שבין "העין לבין הרוח". סזאן צייר מתוך גמגום וספק משום שהוא נמצא "על הקצה" שבין שני אופני הראייה הללו. המעבר בין הסתכלות לבין ראייה שיתק את יכולתו להחליט בכל משיכת מכחול שביצע על הבד.
לראות מציאות משמע להימצא במפגש עכשווי עם מציאות אובייקטיבית המצויה מחוץ למתבונן. ריאליזם איננו העתק של המציאות האובייקטיבית אלא ייצוג של הסינתזה המופלאה המתקיימת בין תופעות המציאות הנגלות לעין הטבעית לבין המבנים הגיאומטריים שהמתבונן – על סמך העין החושבת- משער שהם קיימים. בלשונו של חוקר האמנות ארנסט גומבריך: " אינך יכול לראות את המציאות בעין הלניסטית בלי להתבסס על העין המצרית". כשם שציור הילד מתהווה במעבר דרך שלושה שלבים- מן השרבוט , עד הסכמה ועד הרילאיזם- כך גם העין האנושית רואה אתה המציאות באמצעות כלבי היזכרות קדומים, הן פילוגנטיים (על בסיס מסורת של תודות הציור) והן אונטוגנטיים (על בסיס שלבי התפתחותו של הפרט בבניית ייצוג המציאות). אפשר לכנות את העין הרואה גם עין פרגמטית המאפשרת, באמצעות ההחלטה הציורית, לבנות את ייצוג הריאליזם אד הוק.
כתלמיד באסכולה של אנדרה לוט, חונכתי בצעירותי להציג את הסינתזה בין העין המסתכלת לבין העין החושבת באופן סימטרי, בהשתפעתו של הצייר ז'ורז' סרה.
המונח טופולוגיה, שבחרתי בו ככינוי לסגנון הציורי שלי, שאול משדה הגיאומטריה, ולבחירתי בו יש כמה טעמים: הפסיכואליטיקן ז'ק לאקאן טוען שנפש האדם בנויה ומתפקדת דינמית באופן טופולוגי. לדעתו, הנפש בנויה משלושה תחומי תוכן: עולם הממשות, העולם הסימבולי והעולם הדמיוני. לשיטתי, שלושת העולמות הללו מיוצגים בהקבלה בסגנון הטופולוגי שגיבשתי בציור, באמצעות השילוב של העין הטבעית, העין החושבת והעין הרואה. לאקאן מציג מפגש הכרחי בין שלושת העולמות בנפש האדם, המוכנה בשפה הטופולוגית "הקשר הבורומאי". המפגש הבורומאי לעולם איננו מפגש הומוגני והרמוני אלא מצוי בקונפליקט דיאלקטי בין מרכיביו. שלושת העולמות מתעוותים במהלך הסינתזה כדי לאפשר את הקשר ביניהם; ואכן הטופולוגיה מכונה: גיאומטריית הקימוט והעיוות. הטופולוגיה מנסה לחשוף את הקביעות שמאחורי ההשתנות. אין היא מביאה בחשבון את הגדלים הכמותיים של המקום (טופוס) אלא את היחסים בין מרכיבי השלם; חוץ ופנים מצויים במרחב משותף על פי המודל של רצועת מוביוס (שבה פנים וחוץ חד הם) וכן על פי המודל של בקבוק קליין, של המתמטיקאי כריסטיאן פליקס קליין (דהיינו משטח סגור בעל צד אחד בלבד, בלי פנים וחוץ).
לדעת הפסיכולוג השוויצרי ז'ן פיאז'ה, שלושת השלבים בציור הילד מייצגים מעבר בין שלוש גיאומטריות: שלב השרבוט מייצג את הגיאומטריה הטופולוגית; שלב הסכמה מייצג את הגיאומטריה ההיטלית ושלב הריאליזם מייצג את הגיאומטריה האווקלידית. הקשר הבורומאי מאחד בין שלושת הגיאומטריות הללו בנפשו של האדם. כדי שהילד יוכל לצייר באופן ריאליסטי הוא צריך להיזכר בראיית השרבוט והסכמה שקדמו לשלב הריאליסטי. בסגנון הציור הטופולוגי העין הרואה מתאפשרת רק על בסיס קיומן על שהעין הטבעית והעין החושבת במשולב.
תודות הציור מייצגות את תולדות הסגנונות. כל סגנון מייצג אופן מסוים של ראיית המציאות, או בלשונו של גומבריך:" ציירים אינם מציירים את אשר הם רואים אלא את תמונת העולם שלהם". ולפלין ניסה לעשות רדוקציה של עשרות סגנונות שהתגבשו במהלך ההיסטוריה והציע שני סגנונות בלבד, שני אופני ראייה: הברוקי והקלאסי. על פי הקריטריונים שהציג ולפלין, הסגנון הברוקי מייצג את אופן הראייה האימפריוניסטי, המבוסס על העין הטבעית; ואילו הסגנון הקלאסי מייצג את אופן הראיה הגיאומטרי של העין החושבת. אני מוסיף לשתי נקודות המבט הללו ולשני אופני הראייה הסגנוניים של המציאות גם את העין השלישית, שאותה אני מכנה העין הרואה, שהיא העין הפרגמטית, המחליטה ומצייירת על בסיס הסינתזה של שני אופני הראייה הראשוניים: העין הטבעית- הברוקי והין החושבת- הקלאסית.
בעשורים האחרונים הציור כמדיוום אמנותי מצוי במשבר. אמנים זנחו את תחום הציור והחלו ליצור בתחומים אמנותיים אחרים: וידאו , צילום, מיצגים, מיצבים, אמנות גוף ואמנות אדמה. כדי להחזיר את הפרקטיקה הציורית ולהחיותה יש צורך להציג הן את תיאורה הטפיזית חדשה והן תיאוריה חדשה על אמנות הציור. זהו ניסיוני הנוכחי, המתבסס על כשלושים שנות מחקר, משנות השמונים ואילך, ומתבטא הן בתיאוריה- באמצעות כתיבת שלושת ספרי בתחום האמנות, שאותם הזכרתי לעיל- והן בפרקטיקה הציורית, בתערוכות למיניהן שהצגתי, אשר הוקדשו לסוגיית המחקר הזאת: "מימזיס" (גלריה אנגל, תל אביב 1988), "מטמורפוזה" (גלריה אנגל, תל אביב 1991), "קונצרט בציור" (דו אמן ותיאטרונטו, הבימה, תל אביב 1998), "בונז'ור מסייה בוצ'יני" (גלרית אפרת, תל אביב, 1998), "סקיצה:ציורי התהוות" (משכן אמנים , הרצלייה, 2003), "ביאליק: דיוקן נפש (מוזיאון בית ביאליק, תל אביב 2003), "ציורי מיתוס" (משכן אמנים הרצלייה, 2006), גרניקה II: מלחמה ושלום" (מכון סרוונטס, תל אביב, 2007), וכמובן בתערוכה הנוכחית: "וריאציות על תולדות האמנות: הציור הטופולוגי (בית האמנים, תל אביב, 2008). אני מגדיר את עצמי כאקספרסיוניסט המנסה לבטא, באמצעות הציור ההבעתי, את ההוויה הקיומית של האדם לנוכח חשכת היקום- חיי האדם על חידתם, יופיים, סבלם ואושרם. עם זאת, בד בבד ובדומיננטיות רבה, זה שנים רבות הציור בעבורי הוא שיטה מחקרית של העולם. הפילוסוף הדני סרן קירקגור התריס בפני מורו פרידריך הגל: "בנית אימפריה ואתה חי באורווה", משמע: כל חייך עסקת בבניית מטפיזיקה לגבי העולם והזנחת את חקר חייו של האדם כפרט. אני חולק על קירקגור וטוען, בלשונו של המשורר פנחס שדה: "אין הבדל בין כתיבת הספר זרתוסטרא לבין דמעתה של אשה זקנה", ואני ממשיך ואומר שהציור כשיטה מחקרית של העולם הוא גם דרך לגעת בחוויה הקיומית של בני האדם.
אלברט אינינשטיין ניסה, לטענתו, להבין כיצד אלוהים חושב. בלי לחטוא בחטא ההיבריס אני מנסה, כננס על כתפי ענק, להבין באמצעות הציור כיצד אלוהים בורא את העולם בכל רגע ורגע. הסגנון הטופולוגי ביצירתי אמור לייצג את יצירת העולם על פי תפיסתו של אפלטון, בשילוב משולש בין האמן, הדמיורגוס והאידיאות. הצייר בורא עולם בזעיר אנפין על בד הציור.
כציירים שומה עלינו להחיות מחדש את הציור כמדיום אמנותי לגיטימי, באמצעות הצגת תיאוריות חלופיות. הפולמוס פתוח.
הכותב: יגאל ורדי, 2008.