top of page

מאמרים יגאל ורדי

ורדי מציג סוג של ציור המשקף את המציאות כמִחבר חדש והומוגני, שיש ביכולתו להכיל סגנונות ציור מן הקלאסיקה ועד לימינו. בתיקי הציור שלו מצויים למעלה מאלף יצירות ועוד מאות רישומים

מבעד למיתוס – הציור הטופולוגי - ורדה גינוסר

עודכן: 18 ביוני 2018

"הכרחי הדבר שתהיה בעל גישה מדעית, אם באמצעות למיד מאישיות אחרת, אז באמצעות חקירה עצמאית של הדברים שבהם יש לך ידע מדעי." (דבריו של ארכיטס בחיבורו של ימבליכוס: חיי פיתגורס).


דבריו של אריכטס, מתלמידיו של פיתגורס, קולעים יפה אל מול מערך יצירתו המרשים של יגאל ורדי. זה עשורים אחדים יגאל ורדי בונה מהלך איטלקטואלי, חקרני ויצירתי, סינתזה מיוחדת בין הגות לבין יצירה, בכל תחומי פעילותו, הן במחקר והן ביצירה האמנותית. עדות לאישיותו הפורה והרבגונית אפשר למצוא בספריו: "מימזיס- הפסיכולוגיה של הציור המודרני", (1996); חוכמת הנפש לרפא את עצמה: אישיות ופסיכופתולוגיה (1998); כתב היד כראי הנפש (2001); סקיצה: הוראת הציור, חניכת האמן (2004); ויוה פיקאסו- פרשנות לסגנונו הסוריאליסטי (2006).


כאמן יוצר וכחוקר, יגאל ורדי מגלם את האיחוד שבין מעשה היצירה לבין ההתבוננות בה כפרשן. שליטתו המקצועית בכל סגנונות הציור מאפשרת לו להקים מערכך אמנותי בנוי לתלפיות, המבוסס על תיאוריות ובלונות מן התחום הפיסכלוגי והאמנות כאחד.


האמן מגדיר את סגנונו החדש: "ציור טופולוגי", המשלב אקספרסיוניזם, קוביזם וריאליזם. בלשונות של האמן, זהו שילוב בין "שלוש נקודות מבט מיתיות על העולם: העולם בהשתנות ובעיוות אקספרסיבי, העולם כיש האלוהי הסטטי הקוביסטי, והמציאות הקונקרטית הריאליסטית כפשרה בין שניהם".


מבחינת השקפתו, הצייר אינו מצייר את אשר הוא רואה אלא את הידוע לו על המציאות, ועל כן כדי לפצח את הקוד האסתטי של יצירות אמנות, עלינו להבין את תמונת העולם הפסיכולוגית והפילוסופית המשתקפת מבעד לכל סגנון וסגנון.


ורדי יצר קבוצת ציורים מיוחדים בעקבות יצירתו המונומנטלית של פרופ' שלמה גיורא שוהם, שאותו רדי מלווה זה עשרות שנים, מאז לימודיו במחלקתו.


המיתוסים שעליהם כתב שוהם הם נקודות ההנעה במסע הרוחני והיצירתי שאליו ורדי יוצא; זהו מעין מסע של חניכה. ורדי מארגן את כל הידע האמנותי שלו בקבוצת ציורים המעידה על עצמה מלכתחילה כי היא נשענת על חוקיות צורנית מכוונת ומוצהרת. בספרו מימזיס: הפסיכולוגיה של הציור המודרני (עמ' 272) האמן כותב: "סגנון ציורי משול למיתוס. מיתוס מתאפיין בחוקיות סטרוקטורלית ולכן אינו מאפיין תהליך היסטורי, אלא נאכף על הדינמיקה ההיסטורית עצמה. מצד שני, המיתוס נולד כתוצאה מאילוצים היסטוריים קונקרטיים. הסטרוקטורה נבנית ונהרסת בתהליך השתנות החיים".


לגבי ורדי התמצית הרעיונית ההכרחית באה לידי ביטוי בקשר הבורומאי – שלושה מעגלים בלתי נפרדים: היחסים בין סקיצה, מרחב ונפח הם טופולוגיה המאפשרת ארגון בחלל. מקבץ של שלמות הציורים מעיד על ציוני הדרך במסע האמנותי, המייצג תפישה רעיונית מכוונת היטב: אל השותק, שבירת הכלים, אלוהים כצלו של האדם, הבחילה, הנפילה, המרד, כמיהה, ארוס, מאבק מטפיסי, בדידותו של האמן. באמצעות מיתוסים וריטואלים, האדם הקמאי מסוגל להתגבר על אימת ההיסטוריה, או על האימה מפני הימשכות הזן ההומוגני חסר המשמעות.


ההתחדשות האנושית היא שיבה אל ימים קדמוניים באמצעות חיקויים של מעשים פרדיגמטיים שנעשהו מקדמת דנא, מעין שיבה לגן עדן שאינו אבוד, אלא ניתן להשגה באמצעות חזרה מיתית ריטואלית. חוקר הדתות והמיתוסים הנודע מירצ'ה אלאידה ראה בעולמות הארכאיים ממד הולך ונמשך, שאותו כינה "אונטולוגיה ארכאית", שהיא חשיפת במבנה הממשי של המציאות, הכרת המציאות הקדושה הפורצת באמצעות מיתוסים וסמלים ומאפשרת את התחדשותם של אלה המסוגלים להבין את משמעותם (מיתוס השיבה הנצחית, עמ' 142).


ורדי הוא מעין פרשן יוצר, המעשיר את ההווה באמצעות הבנת סמליו המיתיים של העבר, וזוהי – ברוח הפיתגרויאנית – התחדשותו הרוחנית הן של החוקר והן של היוצר. באמצעות ציוריו ורדי מדבר על הממד האנושי הקיומי. לדידו, האדם עובר מצבים נפשיים "ללא קשר של זמן ביוגרפי". ורדי מבחין בשבעה שלבי התפתחות נפשיים: מודעות, חיל ורעדה, השיתוק המאבן, קונפורמיות, הנפילה והמרד, יצירתיות, התגלות.

השלבים הללו באים לידי ביטוי ביצירות קונקרטיות בתערוכה. אקספרסביות גועשת מנכיחה על בדיו של ורדי את המוטיבים המיתיים שהאמן מדבר עליהם. משטחים גדולים של צבע עז משדרים את האנרגיות הסוערות של כאוס המוכנע ביד האמן אל תצורות מבע מוקפדות.


ורדי מקפיד שלא להתמסד; הוא פורץ מדי פעם בפעם עם רעיון חדש ובכך הוא מזכיר את הפעילות הנמרצ והחתרנית של קבוצת "פולקסוס", שחבריה פיתחו, בסוף שנות השישים באירופה, את האמנות כמושג וכפעולה, כהצהרה נגד התמסדות והשתלבות במערכות כלכליות – פוליטיות של האמנות.


עיקר תרומתם היה בגיבוש הרעיוני, בבדיה עצמית של האמנות. נושאים אלה וחקירת פירוקו של תהליך היצירה עמדו במרכז השיח, והמרכיב הסובייקטיבי הופקע מן הדיון. במובן רעיוני גישתם, כמו גישתו של ורדי, טוענת כי "האמן יוזם תהליך של יצירה" (ט. רינהרט, מקוביזם למדונה, עמ' 77. יוזמתו של ורדי להתייחס ליצירתו הרוחנית ההגותית של פרופ' שוהם גם היא מעין שבירת מוסכמות בשדה האמנות העכשווית. לפי הגדרתו של אליאדה, ההרמנויטיקה היוצרת תורמת לא רק להבנת העבר, אלא גם להעשרת ההווה. התחדשותו הרוחנית של החוקר עצמו, "התפיסה שהמחזוריות שבריטואלים גואלת את האדם מן האימה של הזמן הקווי", אפשר למצוא לה הד במצע הרעיוני המתגבש בציוריו של ורדי.


אם נשתדל לחדור אל המשמעות האותנטית של מיתוס או סמל נהיה חייבים להגיע למסקנה כי משמעות זו חושפת התוודעות אל מצב מסוים ביקום, ובשל כך מחייבת עמדה מטפיזית. כמו במשנתו של פרופ' שוהם, הטיפוס הטנטלי, החותר אל איחוד, מאמין כי חייו כאינדיבידואום הם תוצאה של שבירת סדר גדול יותר, והוא מבקשה להשיב סדר על כנו ולהיבלע בקרבו. "המיתוסים, אליבא דשוהם, הם מכשירים המכוננים התנהגות אנושית ומשמשים כזרז וכמוטיבציה להתנהגות אינדיבידואלית וקבוצתית. הם מאשפרים לנו לבחון את התצורות הנפשיות..." (ד"ר חמי בן – נון, בכור היצירה: יובל ליצירתו של שלמה גיורא שוהם, עמ' 11). בהשראת הדברים האלה, על פי משתנו האמנותית של יגאל ורדי הצורה נובעת מדפוסים מטא – הווייתיים, ובכך היא קרובה למושג "מיתוגן" שטבע פרופ' שוהם: "המיתוגן הוא הניסיון להגדיר תשוקות, חוויות ורגשות בנפרד מהאישיות והעצמיות של הפרט." (שם).


מלאכת היצירה היא אחד מן היישומים של המיתוגנים. יצירתו של ורדי היא מעין מאבק מטפיזי (כשמו של אחד מציוריו), כמו המאבק בציור יעקב והמלאך: היסוד האישי מתפרק ונבנה מחדש בהתמודדות המטפיסית – אדם מול ישות מלאכית, אדם מול אמנותו, מהלך שבו האני "הטהור", הטנטלי, בעל תכונות האיחוד, מגשים את שאיפתו לחיפוש האמת הטרנסצנדנטית וההיטמעות בה.


הפסיכולוגיה של ההליך האמנותי וחיקוי הצורה הטבעית מגדירים התרחשות ייחודית שיש בה הן ספונטניות והשראה והן כבילה לחוקיות ריאליסטית. לוסיאן פרויד כתב: "רגע של אושר מושלם לעולם אינו מתרחש ביצירתה של עבודת אמנות. הבטחה לכך מורגשת במעשה היצירה, אך היא נעלמת לקראת השלמתה של העבודה. כי רק אז נוכח האמן לדעת, שמה שהוא מצייר אינו אלא תמונה. עד אז כמעט העז לקוות שהתמונה אולי תתעורר לחיים." (ארנסט גומבריך, אמנות ואשליה, עמ' 72). בציוריו של ורדי מתעוררים החיים הפנימיים, לוכדים את האמן בשלושה מעגלים בקשר בורומאי בלי יינתק; זהו מעין מצב של "מחכים לגודו", כביטוי להמתנה ולכמיהה אינסופית של האדם למשהו שלא יגיע לעולם. המיתוס של פיגמליון אצל אובידיוס, שעל פיו האמן מתאהב ביציר כפיו הנשי, שבה את דמיונם של אמנים. "ללא הבטחה המסתתרת מאחורי המיתוס, ללא הקוות והפחדים הנסתרים המלווים את מעשה היצירה, ייתכן שלא הייתה כלל אמנות כפי שאנו מכירים אותה." (שם). בציור הטופולוגי יגאל ורדי מציג את המציאות הקונקרטית כפשרה בין העולם בהשתנות ובעיוות אקספרסיבי לבין העולם כיש האלוהי הסטטי הקוביסטי.


הכותבת: ורדה גנוסר.

12 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

יגאל ורדי - מאת פרופ' רן שחורי

חיי שחקן חולפים על הבמה ועוברים מן העולם ברדת המסך. בחלוף הזמן, גם הזיכרונות, התמונות וקטעי העיתונות מתפוגגים. הציור , לעומתם, הוא מוסד של נצח. נצח הנגזר מקיומו של החומר, מעמידותם של הצבעים ומעצם עובד

ורדי על ריאליזם התהוותי - מאת: ד"ר דיויד גרייבס

"התהוותו של הציור חושפת לפנינו סטרוקטורות יסוד המהוות סכֶמות ראייה וייצוג של המציאות באופן הדרגתי, והן מהוות מצעד לעבר הריאליזם". יגאל ורדי, מימזיס: הפסיכולוגיה של הציור המודרני בספרו המוזכר לעיל, יגא

bottom of page