לציור הטופולוגי יש מסורת מן העבר. הציור הטופולוגי המעוות הוצג תחילה על ידי האקספרסיוניסטים, שעיוותו את המציאות באופן קריקטורי עקב העצמה רגשית של המציאות. עיוות מוקצן של המציאות הוצג על ידי פבלו פיקאסו בסגנונו הסוריאליסטי, אשר התבסס למעשה על הקוביזם הסימולטני שלו שייצג את המציאות מנקודות מבט שונות בו-זמנית. העיוות הטופולוגי בא לידי ביטוי גם ביצירתו הפוטוריסטית של אומברטו בוצ'וני ובסגנון הציור של פרנסיס בייקון. גם הציור הביומורפי של חואן מירו, פול קליי וז'אן ארפ מהדהד את המבט הטופולוגי כלפי המציאות. ציוריו של מאוריץ קורנליוס אשר משקפים חשיבה טופולוגית באמצעות הצגת המציאות במעגליות סגורה, על פי המבנה של רצועת מואביוס ועל בסיס רצף סגור של מטמורפוזה. סגנון ציוריו האחרונים של סלבדור דאלי כונה "הציור הטופולוגי", והוא הציג ראייה טופולוגית במובהק של המציאות.

​

שלוש נקודות המבט על המציאות, שהוצגו לעיל: העין התמימה, העין החושבת והיד המציירת, מתקיימות יחדיו, ואין האחת יכולה להתקיים ללא האחרות. התלות ההדדית הזאת מתאפיינת בעיוות טופולוגי, בדומה לטבעות בורומאיות, כפי שהדבר הוצג על ידי הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן, במעבר מן השדה המתמטי לשדה הפסיכולוגי, ועל ידי הפסיכולוג קורט לוין.

​

בציור הטופולוגי שלי, המציאות מוצגת כטרנספורמציה מעגלית של פריעת צורה, שבה מתחולל תהליך מקבילי של דקונסטרוקציה לעומת רקונסטרוקציה של המציאות באופן משלים. מדובר אפוא בייצוג של נפש האדם המתפקדת בו-זמנית הן באופן רציונלי והן באופן אירציונלי, כשני הפכים משלימים. כאוס כתנאי לסדר.