מה גורם לאדם לצייר אותו דיוקן שוב ושוב, עשרות פעמים, בחזרה כפייתית, אינטנסיבית וחסרת מנוח?
"אי אפשר למצות אישיות בציור אחד"- אומר יגאל ורדי- "כל ציור נותן רק זווית אחת, פן אחד, לכן אי אפשר ליצור דיוקן נפש בציור אחד".
לאורך מספר חודשים שקע ורדי ב"טריפ" מתמשך סביב דיוקנו ואישיותו של ביאליק, וכמי שעיסוקו לא רק בציור, אלא גם בפסיכולוגיה ובגרפולוגיה, ניסה לחדור לנפשו של ביאליק בכל האמצעים העומדים לרשותו.
השלב הראשון היה מעין טראנס היפנוטי של ציור חופשי, כמעט אוטומטיסטי, בעקבות מספר צילומים קטנים של ביאליק בשחור לבן, שפורסמו לפני שנים בספרים ובכתבי עת לספרות (מאזנים, עיתון 77 וכד'). אלו הם הצילומים המוכרים לכל אחד: ביאליק ממבט חזיתי, בזווית של שלושה רבים או בפרופיל, עם או בלי משקפיים, מישיר מבט חודר או מתבונן מהורהר, כשידו תומכת את סנטרו.
קומץ צילומים שגרתיים וחסרי צבע הניב עולם שלם של חוויות ותחושות אישיות, שיגאל ורדי מייצר מתוך עצמו. ההתבוננות בצילומים הישנים פעלה כעין גירוי ראשוני, שהריץ שטף של קווי רישום, כתמי צבע, מריחות, מחיקות, שריטות ושרבוטים, כמו נגן ג'אז המאלתר סביב מוטיב מוסיקלי חוזר ונשה. ברוב המקרים זהו מעין "ציור פעולה" (נוסח וילם דה- קונינג וג'קסון פולוג), והתהליך סוער, אפילו אגרסיבי: משיחות צבע דינמיות המוטוחות אל הנייר בכוח, נעיצת עפרון עבה בנייר הלח מבעי האקריליק עד כדי קריעתו, קווקווים נמרצים שמוחקים, חורצים ושורטים את הפנים.
מה גורם ליגאל ורדי "להסתער" בעוצמה כזו על דיוקנו של ביאליק? הדחף לפענח אותו? הרצון להזדהות אתו? הצורך לבטא רגשות משל עצמו? כנראה שכל התשובות נכונות.
המבנה המתעתע של נפש סוערת הנחבאת מתחת לחזות בורגנית וסולידית- משות, מסתבר, לשניהם, ורדי מודה שמאז ומתמיד נמשך אל הצד האפל, הכבד והכואב של האמנות (קרוואגיו, פרנסיס בייקון), וגם ברבים משיריו של ביאליק מצא את הפן הזה.
די בדפדוף קצר בשיריו של ביאליק כדי להעלות שורה ארוכה של ביטוי אופל כגון:
"בטן שאול תחתיות". "עת מחשכים ושחור", בנקיק סלע אפל ובמחשך חור עפר", "בארץ מאפליה כי חושך אלכה", "צללי תוהו", "גלות חשכה כתהום", "בין מצרי שאול ומצוקות שחת", "מחשכים, שחור, דומיה, צל וגומר" ועוד ועוד. הצללים מרבים להופיע בשיריו ללא הרף, לדוגמא (מתוך "רזי לילה"):
"וכצל על צל, וכצל מקרב צל,
ישוטו צלמים אלמים בתהום הליל".
אך לפני שיגאל ורדי חזר לקרוא בשירים, הוא החליט להתחבר אל ביאליק דרך קלסתרו, ולעשות לו סוג של "קריאת פנים"- נושא שעניין אותו מגיל צעיר. זוהי, בעצם, קריאת פנים שהיא קריעת פנים, כאילו הוא מנסה לשסע את מסכת פניו של ביאליק ולחדור אל תוך נשמתו, תוך שהוא מטביע ומתיך לתוכה את נשמתו שלו.
לחלק מן הציורים יש אופי מיוסר, קודר, דרוך, כמעט דימוני, אחרים עשויים באופן כאוטי, תזזיתי, עצבני וחסר מנוח, ובודדים משרים אווירה יותר פסיבית ומלנכולית של התכנסות כבדה פנימה. רבים עשויים ממספר שכבות צבע ויוצרים משטח חומרי סמיך ודחוס, ומעטים עשויים באופן אוורירי ונושם, המותיר מרווח נשימה ומרחב אור. אך על פי רוב, הצל רב על האור, ואף כי לא היה מודע לכך בעת הציור, בהתבוננות שלאחר מעשה, יגאל ורדי מדבר גם על הצל גם במשמעות היונגאנית של המושג: הצל כארכטיפ תת הכרתי קולקטיבי, המייצג את הכאוס הפסיכולוגי והיצרים האפלים החבויים במעמקי הנפש. יחד עם זאת, ורדי מזכיר גם את כוחו של הצד האפל לעבור טרנספורמציה ולהפוך לצמיחה יצירתית. זה מה שקרה ביצירתו של ביאליק, וזה מה שקורה ביצוריו של יגאל ורדי.
בשני ציורי (דיוקן 6,7) פניו של ביאליק מכוסות במריחות צבע ובקווקווי עפרון אלכסוניים אגרסיביים. פנים סתורות ומוסתרות, היצורות תחושה מעיקה של חנק ומחיקה. אני נזכרת לרגע ה"דה קונינג מחוק" של ראושנברג – 1953, אך אצל ורדי לא מדובר באקט מושגי של מחיקה, אלא בפעולה רגשית לחלוטין, בהתחברות אל המצוקה והזעם הנימי של ביאליק וביטויים באופן ישיר ואקספרסיבי. בשני ציורים אלה, הקלסתר הקודר והשרוט מוקף ברקעים צבעוניים חמים מהרגיל- צהוב עז וכתום לוהט- היוצרים ניגוד חריף ין המואר לאפל, ובו בזמן גם פועלים ככוח מעורר, מרגיז ועוקצני, שמעצים את המבע הציורי.
לאחר השלב הספונטני והאימפולסיבי של הציור, ורדי ניסה לפענח ולהבין את המבנה הנפשי של ביאליק גם באמצעות עיון בכתבי יד שלו מתקופות שונות ובמצבים שונים. במסגרן האבחון הפסיכו- גרפולוגי, הוא מצא בדמותו החידתית של המשורר הלאומי פערים עמוקים בין חזותו והתנהגותו החיצונים לבין פנימיות מורכבת, סבוכה, רבת מתחים וסתירות. בספרו "חוכמת הנפש לרפא את עצמה- אישיות ופסיכופתולוגיה" מגדיר ורדי את הגרפולוגיה כ"ניסיון לפרש את יצורות הכתב' ומבעד להן לחשוף את יצורות הנפש'" וזה בדיוק מה שעושה ניתוחו הגרפולוגי לכתבי היד של ביאליק. בדומה לארכאולוג הוא חושף שכבות שונות באישיותו של ביאליק ומנסה לראותן כמרכיבים של מכלול נפשי אחד.
ורדי אבחן אצל ביאליק ארבעה רבדי אישיות: הראשון הוא רובד רווי כעס ומועקה של אדם מוכה גורל ("אבי- גלות מרה, אמי- דלות שחורה" מתוך השיר "כוכב נידח"). השני הוא ניסיון לעצב מציאות יציבה, הרמונית, בעלת סדר, חוקיות ובטחון באמצעות קונפורמיזם חברתי. ברובד השלישי מתרחשת תסיסת יצרים, רגשות ואנרכיה דיוניסית. הרובד הרביעי הוא רציונלי, חקרני, ובוחן את המציאות באופן אובייקטיבי וביקורתי.
מבין ארבעת רבדי הנפש שללו, שניים רגשיים ומופנמים ושניים שכלתניים ומכוונים החוצה- אל הסביבה עמה היה על ביאליק להתמודד. הקונפליקט בין האני הפנימי הרגיש של המשורר לבין התביעות המשפחתיות, החברתיות, התרבותיות, המוסריות והדתיות, יצר סבך נפשי קשה, שיגאל ורדי מתאר אותו כך: "ביאליק חי, ופועל בחוויית פיצול ואיחוד כאחד, בין האור לבין הצל שבתוכו", ועל האור והצל עוד ידובר בהמשך.
אך אין להתייחס לציורים שבתערוכה כאל אילוסטרציות לארבעת רבדי הנפש הללו, שכן הציור שלו אינו מחקר אנליטי, שיטתי ומלומד, אלא מסע הרפתקני ונטול מעצורים אל מעמקי הנפש: נפשו של ביאליק, נפשו של יגאל ורדי, נפשו של כל אדם.
סגנון הציור של יגאל ורדי בתערוכה זו נע בין פרצי הבעה אקספרסיוניסטיים לבין "כתיבה אוטומטית" נוסח הדאדא והסוראליזם. בעבודות אחרות אפשר לראות אצלו גם אזכורים סגנוניים נוספים, כגון קוביזם ומופשט גיאומטרי או אמורפי. הדבר נובע מהדחף לחקור, לנסות, להרחיב, לבדוק אפשרויות ולגלגל משמעויות. אפשר לראות זאת כדחף פוסטמודרניסטי, אך אצל ורדי הוא מתקשר גם לזן- בודהיזם, פילוסופיה שהוא מרבה לקרוא וללמוד אודותיה, והיא הפכה למרכיב משמעותי בתפיסה האישית שלו.
באחד הספרים שיגאל ורדי הזכיר תוך כדי שיחה – "זן באמנות הקשת" (מאת אויגן הריגל) – מצאתי קטע על אמנות הציור, שמזכיר במידה רבה את תהליך היווצרותה של תערוכה זו: "שיא השלמות באמנות הציור מושג, כשהיד המיומנת בטכניקה פועלת ברגע שהרוח מתחילה לעצב את המרחף לנגד עיניה, ואין כל הרווח זמן בין פעולות היד והרוח. הציור הופך להיות כתיבה ספונטנית". _עמ' 69) מצד אחד, מפתיע למצוא בספר העוסק כולו בזן, ביטוי שקרוב כל כך ל"כתיבה אוטומטית" המוכרת לנו מזרמי האוונגרד של תרבות המערב, ומצד שני, אך טבעי הוא שרוח המזרח הפתוחה, הזורמת, האינסופית, הנמנעת ממוחלטות, נחרצות וחד משמעיות, תיפגש עם רוח הדאדא הספקנית, הפורקת כל עול של מסורת, מוסכמות, סדר, חוקיות והגיון ומעדיפה את "יד המקרה", שהחופשית מכל מסר או משמעות.
התודעה הפתוחה מחד, והיד המשוחררת מאידך, הן שאפשרו ליגאל ורדי את המסע העמוק אל תוככי הנפש, שהוא חושף כאן לעינינו.
הכותבת: טליה רפופורט.