"סקיצה היא אמנות האפשר בין המקרי להכרחי היא התנסות בטרם נגיע לשלמות". יגאל ורדי.
תערוכתו של יגאל ורדי מתמקדת בנושא אחד ויחיד- הסקיצה. הקו הרישומי שהוא אחד האלמנטים הקדומים בתרבות האנושית (ציורי מערות), משמש ליגאל ורדי עמדה של התבונות ואמירה פלסטית בעלת הצהרה מובהקת משל עצמו שבמרכזה- הרצון ללכוד, בפשטות ובניקיון של הקו הרישומי תנועת חים חולפת ומהירה. הקו הרישומי, מטבעו יבקש את המסע המהיר בזמן, את הדיגול בין צורות נפח, לבין קווי מבע, בזרימה חופשית של תנועת היד, המצביעה על תהליך הכרתי, המבקש לחשוף את הטבע הפנימי של הנושא.
התהליך ההכרתי, הבוחן, הבודק והלוכד את הפרטים הספציפיים, והדחף הרגשי המתמודד עם נזילות הזמן, ומנסה לגעת במהות, שני אלה מאפיינים את התנועה הרשומית הסוחפת בלקט העבודות. ההפשטה מייצגת את הניסיון להגיע אל המימד הרוחני שבעולם התופעות, במציאות הזורמת בריבוא סקיצות מול עינינו. " מטבעה של הפטה מירבית שהיא נטולת צבע, נטולת עובי ורוחב. כזה הוא קו הרישות... אילדיאלית, הוא הפס הצר ביותר, והיותר הגדול ביותר על חומריות בתחומי היבטוי האמנותי". (ד"ר גדעון עפרת, "המדיום האמנותי", עמ' 16, הוצ' סתווית). בתהליך של "הפחתה", ומינימליזם המחפש את תמציתו , מתמצקים תהליכים של ידיעה הקודמת לראייה. פירוק צורה מתוך שטח, הענקת נפח ותנועה כל אלה הם תוצאה של תרגול ובדיקה, ועיון בלתי פוסק, המבקשים להסגיר את הרגע החולף, המתבטא "באקט בלתי רציונאלי, בלתי מתוכנן, בו משורבטים דימויים כמעט הישר מתת התודעה אל הנייר" (גדעון עפרת, שם).
קווי הרישום בעבודות של יגאל וריד, משאירים צורות פתוחות ברמיזה, ומבט הצופה משלים את מתווה הקו, תנועתיות המחוללת תחושה של הזדהות רגשית ומעורבות חוויתית, הצופה עוקב אחר הכיוונים המשתנים של הקו, ומבקש ל'הגיע' אל המקום שהוא בבחינת ההתמזגות עם הצורה החולפת.
במחברת הפדגוגית של פאול קלה Paul Klee (1879-1940) המוקדשת להתבוננות ולנתח של מרכביה החזותיים של יצירת האמנות, מציג קלה את הטווח הרחב של האפשרויות הקומוניקטיביות הטבועות בשימוש בקו. קלה מתייחס לקו כאל דבר חי ונושם בעל יכולת לפרוץ בנחישות, להסס, לשנות כיוון, להתרחב להתכווץ או לזרום, הקו הוא כלי ביטוי למצבי רוח אקספרסיביים בעל פוטנציאל אינסופי כמעט.
התייחסות זו היא ביסוד חוויתנו מול הרישומים של יגאל ורדי. הקו של יגאל מבקש להקיף את הנוכחות הרוטטת, את המפגש הקיומי בין אדם לאדם (זוגיות, ספורט, ריקות), או חיה לחיה (כמו רישומי מלחמות השוורים, ורישומי הסוסים), המתווה הכמעט מוסיקלי של התנועה מביא אל הדף את העוצמה שבמפגש ובהתרחשות, ומייצג כך את נוכחותה הנסתרת מעינינו, ואת חיותה. כאמור הרישומים אינם מבקשים לייצג את החצוניות של הדברים אלא תהלכים פנימיים, בוך המבנה הרישומי מעצבים כוחות היצירה נוכחות סמויה. אל המקום הזה של צורות גלויות וסמויות מופנה מבט הצופה וקולט עולם מרובד מציאות חיה ומרגשת. בשיחה שהתקיימה בדיסלדורף ב- 8 לאוגוסט 79' בין יוזף בויס, היינר באסטיאן וז'נו זימן, ("בפנים בחוץ והסמוי", חוב' קו 8) אומר בויס: "... ישנו עולם גלוי לעין, וישנו עולם סמוי מן העין. לעולם הסמוי מן העין שייך כל המצוי מתחת לסף הראייה, עוצמות והיחסים שביניהן, צורות והיחסים שביניהם, אנרגיה והשפעותיה. עולם זה מכיל גם את המכונה בפינו 'החיים הפנימיים' שאנחנו רגילים לראותם כמצויים ב'תוך' עצמנו. הפנים של האדם אינו תחום על ידי העור... הנשמה היא אחד ממרכיבי העולם החיצוני, אלא אינה נראית לעין".
במשחק הגומלין בין העוצמות השונות בטרנספורמציות האלה הן צורות סמויות ברישום הזה של החיה יש משום ניסיון לתאר את החיים הפנימיים, ואת כל הכוחות הפועלים בתוכה בלא הרף, ויש קשר חשוב נוסף- יחסם של בני אדם לבעלי חיים. מבחינה זאת שאנו רואים חיה כמשהו מחוץ לעצמו, כעולם לא קשור, הקיים איכשהו כאוסף עובדות בלבד.
במאבק, או בהתמודדות המתגלים ברישומי ה'זוגות'- דמויות, חיות, אצל יגאל ורדי מתרחש תהליך אינטימי, מסוג זה שמתאר בויס, המכיל בערכות שלמות של עוצמה פנימית. הקווים המחפשים את התוואי הנחרץ אל המהות, שלפעמים הם צורות מורכבות ולפנמים הם צורות פשוטות כמעט גיאומטריות, הם כדברי יגאל ורדי "היש והאין היוצרים צורה, המציאות היא מירקם של סקיצות שונות". בחיבורו על הרוחני באמנות יאמר קנדינסקי ואסילי בהקשר לכך, "גמישותה של הצורה היחידית, השתנותה הפנימית אורגאנית כביכול, כיוונה בתמונה (תנועה), משקלו המכריע של הגשמי או של המופשט, התקרבות והתרחקות של צורות יחידיות הן כצורות גיאומטריות טהורות (פשוטות ומורכבות), והן כצורות שאינן ניתנו לרישום גיאומטרי, כל אלה יסודות היוצרים את האפשרות לקונטראפונקט ציורי טהור... וזה יהיה הקונטראפונקט של אמנות השחור לבן, כל עוד הצבע נעדר". )על הרוחני באמנות, עמ' 61 הוצ' מוסד ביאליק). כשהאמן עושה את המאמץ לסמן בנראה באמצעות המחווה הויזואלית את ההקשרים הפנימיים, הוא מקיים דיאלוג עם המרכיב החמקמק של הזמן. חלקיקים של אינפורמציה הופכים בחיבור הספונטני למהות שהיא שהות בזמן וטיבו של הרישום, של הקו המתפתח סביב עצמו שאין לו למראית עין נקודת התחלה או סוף, כמוהו כנחש האורובורוס האוחז בזנבו, הסמל העתיק של שלמות בלתי ניתקת, צומח אל תוך השתנותו,.. העצמי הקוואנטי הבנוי מתת ייצוגיים רבים של עצמי, והנמצאים תדיר במצב של חיתחות (fluctuation) , העצמי הקוואנטי הוא עצמי נזיל יותר מתפתח ומשתנה בכל רגע נתון, ולפעמים מכיל בתוכו נוכחות של עצמי גדול ממנו" (ד"ר דנה זוהר The Quantom Self).
בקואנטים של הזן- (The Sound of the One Hand) "קולה של היד האחת", (הוצ' פלדין, עמ' 41) שואל המורה את התלמיד: "היד האחת עד היכן תגיע"?- החניך יניח את ידו על הרצפה ויאמר: "זהו המרחק אליו תגיע".
באינספור הרישומים, מברר יגאל ורדי את שאלת התפישה החזותית של המציאות, את היחסים בזמן שבין צופה ונצפה, מאות רבות של רישומים הם חלקיקים של הנ"ל המתמשך כמו בקו אחד רצוף במעשה של יד אמן אחת הנוגעת ביחסו, ונובעת מן הסוד.
הכותבת: ורדה גנוסר.