מגמתו של הציור הריאליסטי היא לחקות את הנגלה לעין במקסימום של דומות ודייקנות. זהו תהליך המכונה מימזיס. למעשה, מקסימום דומות ניתן בהעתקה להשיג באמצעות צילום או דרך סגנון היפר- ריאליסטי אשר מתקרב ברמת הרזולוציה שלו לייצוג צילומי. אך הניאו- ריאליזם כקונצפט חולק על כך ייצוג של המציאות באמצעות העתקה מלאכותית. הטענה היא שחיקוי המציאות נעשה אך ורק על ידי יצירתה מחדש! כלומר, העתקת המציאות נעשית בתהליך הדרגתי תוך גיוס סגנונות הציור המודרני כסכמות העתקה, כאשר כל אחת מתקנת את קדמותה לקראת חיקוי יותר בתהליך של ניסוי וטעייה. המדובר בתהליך המכונה מטמורפוזה בה סגנון אחד מבנה ומיילד את הבא אחריו עד לחיקוי המיוחל. המדובר בטרנספורמציה מסגנון לסגנון.
אך אותו תהליך של חיקוי המציאות, המכונה אאוריסטיקה, אינו מתרחש באופן כה רציף וקווי שלב אחר שלב. נהפך הוא, צייר מדלג בצורה לא עקיבה ולא מתודית מסכימה סגנונית אחת לשנייה תוך הבניה והרס במשולב של הייצוג הציורי. קיים מעבר בין הכאוטי המעורפל אל המובחן והברור מטה מעלה לסירוגין. קיים מעבר בין הסתכלות בעין התמימה הרטינלית, לפרשנות המנטלית המבנית. כל אלה עד להתכנסות הסופית הכמו- ריאליסטית. וזאת מדוע? הציור המוגמר מייצג את אחת האפשרויות מני רבות של ריאליזם אפשרי. כלומר, הטענה של המציאות. ההחלטה להפסיק את ציור בשלב מסוים היא אקראית ומבוססת על קריטריונים אסתטיים המתגבשים אצל האמן ברגע מסוים. לכן, כל ציור הוא בבחינת תרגיל, כלומר סקיצה. הריאליזם מהווה תמיד תבנית לא שלמה יחס לחיקוי הריאליסטי כאידיאלי. פרדוכסלית יוצא שכל סגנון הוא סוג של חיקוי המציאות, כלומר סוג של ריאליזם. השאלה היא עד כמה התבנית יכולה להיות לא שלמה, כלומר פתוחה כדי שהצופה ירגיש בחוויית הדמות בין הציור למציאות ויחווה את אשליית הריאליזם.
מהו ריאליזם? איני יודע. זהו מושא חקירתי. הציור הוא אמצעי החקירה בעבורי כדי לחשוף תעלומה זו. כל דור והריאליזם שלו, כל דור ואשליית המציאות שלו. כל מניפסט הוא הצגת פרוגרמה האמורה לשמש כיוון דרך, אך בו זמנית היא משתנה ומתהווה במהלך מימוש אותו מסע.
מעשה אמנות מנוע מתוך רגש עז לשקף את מכלול החיים, האדם והטבע; לייצג את האדם במצבו הקיומי על תקוותיו ומצוקותיו למול חייו ומותו; כל סגנון הוא אופן ראיית המציאות, הוא השקפת עולם. כל סגנון הוא אמירה תיאולוגית. מעשה האמנות הוא ניסיון להתקרב, לגעת ולחקות את אותה מציאות חידתית המתהווה בנו רק כאשר יוצרים אותה מחדש. מעשה האמנות הוא אקט של חיזור זהו מעשה אהבה.
בניגוד למוסיקה, שמתבצעת כתהליך במהלך הזמן, הרי שהציור הינו סטאטי ומורכב שכבות שכבות כאשר אחת מכסה את השנייה. אמנם נכון, ניתן לתעד צילומית את שלבי העשייה אך היצירה תהפוך ליצירה של תיעוד במהלך הזמן על ידי וידאו כסרט נע, או על ידי צילומים של כל שלב ושלב. כשמדובר בציור אחד, שכבה אמורה לכסות את הקודמת והשאלה הנשאלת היא: מה משאירים חשוף ומה לא בתהליך של אותה רה קונסטרוקציה של המציאות. המדובר בשכבות סגנוניות המשקפות שכבות אופטיות באופן ראיית המציאות. הריאליזם הוא תוצאת התהוות ולא של תוצר סופי המכניסטי. המדובר גם בתהוות כהעתקה מתודית, אך גם כחיפוש אחר העתקה לא ליניארית ולא קווית על ידי קפיצות וירידות בהתאם להחלטתו החד פעמית של הצייר במהלך היצירה.
הניאו- ריאליזם אמור להשתמש בכ"ב הסגנונות שתוארו לעיל כפי שהצייר משתמש בצבעים על לוח- הצבעים שלו. כל סגנון מהווה עבורו אופן ראיית המציאות, "סוג של משקפיים", כאשר כולם יחדיו יוצרים מכלול חד פעמי לקראת ייצוג המציאות באשליה הריאליסטית המיוחלת.
וכדברי רוברט יוז: "עניינו של הציור ליצור תחושה של שלמות, הנוגדת את התוהו ובוהו של העולם; כל מאמץ לתא משהויש בו ניסיון להגיע לוודאות, ולכלול אותו, מפני שהפרדוקס המרכזי של הריאליזם הוא שהייצוג לא יהיה מושלם לעולם. יש תמיד רמה של פרטים, שלמטה ממנה אין הצבע יכול להגיע. כך נידון הריאליזם להיות יותר היפותטי מן ההפשטה. מה שעושה את הציור הריאליסטי למעניין, איננו באשליה השלמה (כאילו אפשרי הדבר) אלא בעוצמה; ואין עוצמה ללא כללים, מגבלות ומיומנות".
הכותב: יגאל ורדי.