מאז פיקאסו ודושמפ הציור נכנס למשבר- למשבר המכחול. עובדה היא שציירים זנחו את המדיום הציורי לעבר תחומים חדשים: מונת גוף, אמנות אדמה, רדי מייד, קונצפטואליזם, מיצגים, מיצבים, צילום ואמנות וידאו. הציור אכן מת.
על מנת להחיות אותו אנו נדרשים לתיאוריה חדשה, הן בשדה אמנות הציור והן בשדה הפילוספיה. וזאת מדוע? ההנחשה היא שציירים מציירים אות תמונת העולם שלהם על המציאות. כלומר מבעד לכל סגנון חבויה תמונת עולם אפיסטמולוגית.
קבוצה הדאדא, בתקופתה, חתרה לפרק הכל, להגיע אל הריק ולהתחיל הכל מן ההתחלה. היא נולדה מתוך מחאה על עולם שאכזב. מבחינה אמנותית היא לא המציאה את החדש, אלא התבססה על סגנונות הציור שהתגבשו במקביל. אך כמחאה פוליטית ואמנותית היא ייצגה את הפרוגרמה הניהיליסטית של הרס כמחאה.
בתקופתנו, אנו מנסים להחיות את הציור מחדש. אנו נדרשים לניו- דאדא ל-ZERO POINT לאותה נקודה ארכימדית שממנה נוכל לצמוח. ישנם ציירים עכשוויים שגורסים שיש לפרק את מרכיבי הציור לחלקים ולהתחיל מן הנקודה, עבור לקו, למשטח, לתנועה, לצבע וכן הלאה. השכילו לעשות זאת באופן מרשים, גם בתיאוריה וגם בפרקטיקה, וסילי קנדינסקי ופול קליי בשיטתם.
אך כים אין אנו נדרשים להתחיל הכל מן ההתחלה באמצעות פירקו מרכיבי הציור באופן אטומיסטי, קטוע ומופרד, אלא עלינו לשמור על שלמות התחביר הציורי ולבחון את האפשרויות הסגנוניות שטרם נאמרו בשפת הציור על בסיס תמונת עולם אפיסטמולוגית חדשה.
ז'אן ארפ הוא בסיס איתן להתחיל ממנו. שכן הוא שילב שתי מגמות תיאורטיות שנתן להן ביטוי פלסטי בשפת הציור. האחת- לגעת באקראיות שהיא התנועה הבראשתית, ללא כיוון ומגמה; תנועה המצויה בפירוק אנטורפי.
השניה- במגמה לחקות את התנועות מן הטבע החי. תנועה שיש בה גם מן האקראיות אך גם מן המבניות. החלקים מצויים בתוך שלם והשלם מצוי בתוך מגמת תנועה. שדה של כוחות מצוי בתנועה מפותלת, לעיתים אקראית, לעיתים מגיבה לאילוצי החוץ ולעיתים פועלת במגמה תכליתית משלה.
שותפו וחברו של ז'אן ארפ, מקבוצת הדאדא, מרסל ינקו, מהווה איזון משלים למגמה הצורנית המפותלת ומעוותת של ארפ בציור. הציור של מרסל ינקו מתאפיין במגמה הפוכה ארכיטקטונית, מבנית וגיאומטרית. הוא מייצג את המציאות בפיגום הארגוני הסמוי מן העין המאפשר לנחיל התנועה לנוע במסילותיו. ארפ מופשט לחלוטין. לעומתו ינקו נע בין המוחשי לבין המופשט.
שלוש גיאומטריות מבנות את העולם הפיזיקלי שבו אנו חיים: הטופולוגי, ההיטלי והאאוקלידי. הגיאומטריה הראשונה הטופולוגית מייצגת את החלל התלת- מימדי על ציר המימד הרביעי שהוא התנועה. הטופולוגיה מייצגת את המורפוגנזה כלומר את הצורה בהתהוותה. ז'אן ארפ שקד לייצגה באופן אמנותי.
הגיאומטריה השנייה ההיטלית מייצגת את העולם בתלת מימד באמצעות המבנה הגיאומטרי והקונסטרוקטיביסטי. לאחר הקוביזם ובמקביל אליו, השכיל מרסל ינקו לייצג את המציאות, גם המוחשית וגם המופשטת, באמצעות אותה גיאומטריה היטלית, מבנית וגיאומטרית.
הגיאומטריה השלישית האאוקלידית מייצגת את המציאות באילוזיה ריאליסטית באופן דו מימדי. ארפ לא מצא עניין לעסוק בכך ואילו ינקו צייר על פי הגיאומטריה האאוקלידית בציוריו בפיגורטיביים.
הסגנון הציורי המכונה "הציור הטופולוגי" מגמתו לאחד בו זמנית בן שלושת המידרגים הגיאומטריים (האאוקלידי, ההיטלי והטופולוגי) בבניית המציאות כרשומון קלידוסקופי.
הנחת היסוד היא שאנו רואים את המציאות משלוש נקודות מבטא אלו:
הריאליסטי, הקוביסטי והאקספרסיבי. במקביל מוצגת הטענה שהמציאות מתהווה באופן דינמי מתוך שלוש גיאומטריות אלו.
הציור הטופולוגי אותו גיבשתי בשנים האחרונות, נבנה בהד קולו של פיקאסו, סוטין, בוצ'וני, דאלי ובייקון אך גם של ארפ וינקו. בין כהל האמנים הדגולים הללו הייתה השפעה הדדית שלובת זרועות, בזמן ובמרחב ההיסטורי המשותף בהם פעלו ויצרו.
הציור הטופולוגי מצדד במיחבר הכרחי בין שלושת נקודות המבט הללו על המציאות בהתבסס על אחד מן העקרונות הטופולוגיים המכונה הקשר הבורומאי. קשר זה גורס שהקשר המשולש הוא הכרחי ואי אפשר להפריד בין המרכיבים כלומר בין שלושת נקודות המבט הסגנוניות הללו.
ז'אן ארפ בצורות העגלוליות והעקומות ובמגע עם המקריות והאנטרופיה, ומגד מרסל ינקו במבניות הגיאומטרית. שניהם יחדיו יוצרים את הבסיס הכפול בקשר הבורמואי.
העיקרון השני של הטופולוגיה מתאפיין בסרט מואביוס הגורס שחוץ ופנים ביחס לאובייקט חוברים להם יחדיו, כלומר אין חוץ ואין פנים- הכל צד אחד.
גם ארפ וגם ינקו מציגים בעבודותיהם את הקשר החידתי והמרתק בו החוץ והפנים מתמוססים ויוצרים האחד את השני בשר מוכל.
תערוכה זאת המכונה: ניו דאדא- Zero point כמחווה לארפ וינקו, מנסה להחיות את התחביר הציורי על בסיס פרוגרמה ומאניפסט מוצהר. אין בה את הפאתוס הניהיליסטי ודסטרוקטיבי של הדאדא, בייחולים לנתץ ולפרק. אך כן יש בה את ההשפעה הרעננה והמאוזנת של ארפ וינקו, להציב אלטרנטיביות חדשות מבלי להרחיב את מסורת האתמול. מי שמתבונן אל האתמול יוצר שיח אמתי עם המסורת הציורית, יכול ליצור את החדש האוונגרדי לקראת המחר.
הציור הטופולוגי הוא תוצר של הפלורליזם הפוסטמודרני אך בוורסיה חדשה המצדדת בסינתזה בין הסגנונות תוך יצירת מירקם על בין האקספרסיוניזם הטופולוגי, הקוביזם ההיטלי והריאליזם האאוקלידי. כי המציאות מתהווה ומתבדלת בין האחדות לבין מרכיביה וחוזר חלילה.
הכותב: יגאל ורדי 2006.